דיבור הראשון שהוזכר בתורה זה (בראשית א ב) "ורוח אלהים 'מרחפת' על פני המים" צליל ודיבור זה רוח. המיתר בגרון מוציא את הקול שזה הרוח. כאשר האדם מוציא מהפה שלו מילה, היא מרחפת באוויר וחייבת להגיע למקום שאליו התכוון האדם.
"רוח אלהים" הוא מלאך הממונה על הדיבור "מרחפת" לוקח את הדיבור ומביא אותו "עלו פני המים"- למקום אליו התכוון. על כל דיבור ודיבור נוצר מלאך שהוא שליח לשלוח את אותו דיבור ליעדו.
אם האדם מדבר דיבור טוב- הוא בורא לו מלאך טוב שמעופף בכנפיו יחד עם הדיבור ועולה "עלי פני המים" הוא מעלה את נפשו שהוא דמות פניו המשתקפות במים שהם מראה המקבילה לנפשו, מעל פני המים העליונים לקב"ה שיושב על כסא כבוד כדי לסנגר עליו ולעשות עמו חסד.
אך אם חלילה הוא מוציא דיבור רע- הוא בורא לו מלאך רע שלוקח את הדיבור הרע ומעיד עליו שהוא חוטא "וחושך על פנים תהום" ומפיל את נפשו שהוא דמות פניו המשתקפות, לתהום הקליפות שמחשיכות את פניו.
ביום השישי לבריאה ביקש הקב"ה רשות מן המלאכים לברוא את האדם (בראשית א כו) "ויאמר אלהים נעשה יאדם בצלמנו כדמותנו" יש בתוך האדם את המלאך הממונה על הדיבור שנמצא בצלם שלו על כל דיבור שמוציא מפיו. צלם מלשון 'צל מלאך' וכן 'צל מילה' – המלאך הוא צל של האדם, שהולך אתו לכל מקום ויוצא מדיבורו לעשות שליחותו.
הצל הוא דמות של האדם והשתקפות של הנפש המדברת שלו, והיא המראה המקבילה שלו. מה שהאדם יגיד זה מה שיקרה- סיבה ומסובב.
וזה מכוח המלאך שנאמר בו (קהלת י כ) "כי עוף השמים 'יוליך את הקול" שעולה לרקיע ונעשה מן הדיבור "ובעל כנפיים יגיד דבר" זה מלאך לו שש כנפיים המעופף ברקיע, שנברא לקחת אותו דיבור כדי לדבר אותה לפני הקב"ה.
אם תדע שכל היקום הוא מראה, תדע איך להתנהג לגבי כל דבר בחיים, כי העולם מתנהל בסיבה ומסובב. כל היקום הוא סיבה ומסובב.
דיבור הוא סיבה ומסובב. דיברת- זה יחזור אליך. כי הדיבור מסתובב כמו המראה שלך שמסתובבת, ההשתקפות שלך. הכל במראה נראה אמיתי יותר מהמציאות.
דיבור- רוח וצליל. המלאך הממונה על הדיבור לוקח את זה וחייב להוציא את זה לפועל.
לכן אדם צריך להגיד לעצמו 'אני חכם, אני בריא, אני מאושר, אני מוגן'. אז הוא משדר את זה ליקום וזה מתממש. אבל אם הוא אומר משהו שלילי, שלא יתפלא למה זה קורה לו.
למשל אם שואלים מישהו 'מה שלומך?' והוא אומר 'על הפנים' שלא יתפלא אם יקרה לו משהו רע, כי הוא דן את עצמו. הוא גרם לעצמו שהפנים שלו נופלות למטה, הוא הפיל את עצמו לשלילי. משהו יושב לו בנפש וגורם לו להגיע למטה.
(ג) "ויאמר אלהים יהיה אור" הקב"ה ברא קודם את החושך ואחר כך את האור. ערב ואז יום. ערב מלשון עָרב, שהקב"ה ערב לאדם שגם אם יהיה לו קשה, יש לו לדעת שהבוקר יגיע ותזרח לו השמש. אבל תלוי איך הוא לא לוקח את הקושי הזה המשול לערב.
שחר מלשון שחור, שבשחר החושך מתגבר ביותר קודם נץ החמה. לכן קמים מוקדם בשחרית לברך ברכת השחר בדיבור, כי מברכים על האור שמתגבר על החושך. כי יש לאדם לדעת שכל הקושי הוא להוציא את האור מתוך החושך בדיבור של תפילה, ואז יהיה מתגבר על הקושי שלו בחיים.
וכן תפילת שחרית נקראת בשם שחר, שיש לו לנקות את החושך ואז מאיר היום. האור לאחר השחר מאיר מזלו של האדם מתפילתו שמאירה את הרקיעים. וזה מכוח הדיבור של מילים קדושות ומבורכות לבוא בהודיה לפני ה'.
אם האדם אמר דיבור טוב של תפילה והודאה לה', הוא בורא לו מלאך טוב שהוא ככוכב שזורח עליו ברקיע ומאיר את מזלו. כמו שכתוב (ישעיהו ס א) "קומי אורי כי יבא אורך וכבוד ה' עליך יזרח". רומז לאור השחר שמתגבר מתוך החושך עד שהשמש מאירה באמצע הרקיע להאיר עליו מזלו.
האדם אומר בהתבודדות לה' בראשי תיבות של דיבור: 'די לי מהדיבור הרע זה, הוצא אותי מן הבור שנפלתי'.
אז הוא בורא לעצמו שלבים בסולם הדיבור לצאת מן הבור שכרה לעצמו.
אם האדם ידבר דברים חיוביים וטובים- הדיבור עולה לרקיע וד' רוחות העולם להעיד עליו טוב לפני הקב"ה שהוא כנגד אות ד' וכן אות י של הוי"ה.
אבל אם חלילה נכשל לדבר דברים שליליים- הוא נופל לבור שכרה לעצמו, שנאמר (קהלת י ח) "חופר גומץ" גומה שהיא בור "בו יפול" בדיבור הרע שהוציא מפיו להתקיים בו.
מתחילת הבריאה לאחר שברא הקב"ה את השמים והארץ, הוא נתן כוח לדיבור. כוח של עשר הספירות העליונות המאירות באדם לתת לו בריאות דרך הדיבור.
יש לאדם לדעת שבתוך כב' האותיות נמצא כוח אדיר בכל אות שמתחברת למילה, הוא יוצר לעצמו את התדר שירים את האדם ממקום שהוא נפל אליו. הוא יכול לתקן את עצמו מדיבור רע שנכשל בו ולהחיות את עצמו בכוח צירוף האותיות של הדיבור הטוב.
האדם יכול לכוון בדיבור להוציא מהכוחות שטמונים באותיות שפע, אור, אהבה, בריאות ואחדות עבור ביצוע המלאכה אליו התכוון. שנרמז מלאכה מלשון מלאך ממלא את רצונו מכוח מילים שהוציא מפיו.
כל מילה רעה של בן אדם, קורעת חוט אחד מחבל הטבור שלו, שם נמצא כל הכוח האנרגטי שלו. עד שהחבל קרוע ואי אפשר לעלות בו אלא מכוח הדיבור שיוצר את החבל, שלפיכך מילה טובה יוצרת את החבל מחדש והוא סולם הדיבור לעלות בו מעלה.
כל מילה שלילית שנאמרת בכעס, קנאה, שנאה או במרירות פורמת חוט מהחבל עד שנפרם והוא נופל לבור בדיבור של עצמו.
גם יוסף הצדיק נפל לבור בשדה, כנגד החור בשדה האנרגטי שהיא ההילה, מכוח הדיבור הרע של האחים עליו.
"הבור ריק אין בו מים"- ובגלל שהוא ריק הרי ברור שאין בו מים ולמה הוסיף הכתוב? אלא שנחשים ועקרבים יש בו.
וזה כדי להבין שיש ארבעה סוגי אנשים כנגד ארבעה יסודות:
אלו היו אחי יוסף כאשר כעסו עליו והפילו אותו לבור.
רק יהודה וראובן היתה בהם חוכמה כנגד יסוד המים שבבור, לפי שלא רצו לזרוק את יוסף לבור. ולכן נחשב להם שלא ליפול בבור של דיבור רע.
ובגלל זה ראובן שהחליף משכבי בלהה עם לאה, הפחית מהכעס של יעקב אבינו שלא קיבל עונש חמור יותר ממה שהיה אמור לקבל, כי הוא חשב להציל את יוסף.
ויהודה התוודה על טעותו על תמר (וישב לח כו) "ויכר יהודה ויאמר וצדקה ממני" מול כל בית הדין שלא זנתה. ובזכות זה היה ראוי שתצא ממנו מלכות יהודה על ישראל.
