בואו נכנס לסיפור חייה של סרח בת אשר, וננסה להבין מי היא הדמות המיוחדת הזאת.
ליעקב אבינו היו 12 בנים, שנישאו לנשים והולידו בנים ובנות. (ויגש מד יז) "ובני אשר ימְנָה וישוָה וישוִי ובריעה ושרח אחֹתם" אלא אשר הבן של יעקב, נעשה אלמן בחייו מאשתו הראשונה שנפטרה. וכדרך החיים חיפש אשה שניה להנשא לה, והכיר גרושה אם לבת בשם סרח.
האשה אמרה לו 'אני מתחתנת אתך בתנאי שיקראו לבת שלי על שמך שאתה תהיה אביה'. אשר הסכים לתנאי הזה שסרח תהיה הבת החורגת שלו, ועם זאת יקראו לה סרח בת אשר, שכביכול הוא הוליד אותה.
וזה היה כאשר סרח באותו הזמן היתה בת שלוש, ובגלל זה קוראים לה בשתי שמות, סרח וכן שרח בשין שמאלית, שהיא רומזת לאות ש תחילת המספר שלוש.
סרח בת אשר זכתה לגדול מגיל שלוש אצל יעקב אבינו, וזכתה לקבל מקדושתו ולהרגיש את השכינה הקדושה הנמצאת באוהל, והיתה שומעת בכל יום את שירת המלאכים. וזהו שנרמזת אות ש תחילת 'שכינה' 'שירה' 'שלוש', וכן אמצע תיבת 'אשר' שנחשב לאביה, שמשום זה נקראה שרח בת אשר.
בואו נחזור לתקופה ההיא היכן שדר יעקב אבינו באוהל בסלון. בואו נדמיין שאנחנו נכנסים לאוהל יעקב ומטיילים בתוך חדרי האוהל. והנה אנחנו רואים ליד הסלון חדרים. חדר הורים היכן שהיו יעקב ולאה ישנים. חדר אחד היה שייך למשרתים. חדר אחר היה מיועד להתבודדות של יעקב, שם היה יושב בשקט ובשלווה, ומרגיש שמחה בתפילותיו.
ובעודנו דורכים על הרצפה, אנו רואים את שהיא מרוצפת בשטיחים המעוטרים בדגליהם של שנים עשר השבטים.
וכן אנו משתוממים למראה הקירות אשר תלויים עליהם שטיחים שכתובות בהם אותיות הקודש. וכשאנו מגיעים לחדר האישי של יעקב, אנו מגלים שקירות החדר משובצים ביב' אבני חושן של יב' השבטים כשם שהיו אצל האפוד של הכוהן הגדול, עד שנראה לנו חדר ההתבודדות של יעקב דומה להיכל קודשי הקודשים בבית המקדש.
אנו מרגישים שאימה גדולה נמצאת שם מפני כבוד השכינה השורה שם, ואין כניסה לאדם זר מלבד יעקב שהוא כנגד הכוהן הגדול רשאי להכנס שם. וכן אנו רואים באותו החדר, מנורה של שמן זית דולקת ומאירה את חשיכת הלילה, כדי שיוכל יעקב להמשיך לעבוד את ה' בדבקות.
בעודנו ממשיכים לפסוע בשקט בתוך האוהל, אנו מגלים שהאוהל גדול ומרווח ביותר, ומחולק להרבה חדרים. ומבינים שזה בשביל לארח שם האורחים, כפי שאברהם אבינו סבו של יעקב היה נוהג לעשות כך. יעקב היה נחשב ראש השבט באותו הדור, כאשר כולם היו מתאספים סביבו לפי דגלי השבט לפי דגלי השבט לשמוע ממנו דברי תורה והלכה.
יעקב אהב את יוסף בנו הקטן עד שעשה לו כתונת פסים והיו יושבים יחדיו ולומדים תורה, בעוד שאר האחים השבטים היו יוצאים מן האוהל ועסוקים במלאכת השדה. לאחר שיוסף חולם שמתגדל על אחיו, ומספר להם זאת, הם מקנאים בו, עד שמגיע היום והם מורידים אותו לבור ולאחר מכן מוכרים אותו עבד למצרים.
האחים משביעים את השכינה הקדושה שלא לגלות ליעקב ברוח הקודש את מעשיהם, ומראים לו את כתונת הפסים טבולה בדם עיזים כדי שיחשוב שטרוף טורף יוסף.
אז כבר נעלמה מיעקב אבינו שמחת החיים, וכל הזמן היה לו יגון וצער עליו, שכתוב (לז לד) "ויתאבל על בנו ימים רבים" שהם כב' שנה.
בחלוף השנים, יוסף צדיק יסוד עולם שחוכמת ה' בו, פותר את חלומות פרעה מלך מצרים. בזכות זה נעשה יוסף משנה למלך פרעה ושליט על מצרים, כדי לאסוף התבואות עבור שבע שנות הרעב.
יוסף יודע שחלומותיו על התבואות והכוכבים הנמשלים לאחיו שמשתחווים לו, עתידים להתקיים, כפי שנאמר על יעקב אבינו לאחר שסיפר לו יוסף החלום (וישב לז יא) "ואביו שמר את הדבר" (רש"י) היה יעקב מצפה וממתין מתי יתקיים החלום.
לכן יוסף ממתין לעשרת האחים שיגיעו ויכנסו בשעריה של מצרים. כי ארץ מצרים הגדולה שבה עיקר השפע, מוכנה לקראתם לבוא ולדור שם. וכדי שיידע יוסף שהאחים מגיעים, הוא הציב שומרים בשערים שיקחו את שמם של הנכנסים, ואז יודיעו לו שהם הגיעו, וזה מבלי לגלות למצרים שהם אחיו.
יעקב אבינו נתן רשות רק לעשרת האחים לרדת למצרים ולא לבנימין האח הקטן כי פחד שמא ימות כפי שחשב שקרה ליוסף.
ציורי תנ"ך/ יוסף ובנימין נפגשים במצרים (c) כל הזכויות שמורות לאהובה קליין
אשר הבן השמיני שבאחים נכנס גם הוא בשער מצרים, והנה גם הוא נרמז בדילוג של שבע אותיות באותו פסוק "וירדו אחי יוסף עשרה לשבֹר בר במצרים" דילוג שבע אותיות כנגד סרח בת אשר שהיתה בת שבע שנים כשהתברכה מאת יעקב לאחר שגילתה לו שיוסף חי, כפי שכתוב בהמשך המאמר.
וזכותה של בתו החורגת סרח באה יחד עמו (מקץ מב ג) "וירדו אחי יוסף עשרה" הנה נרמז בדילוג שלוש אותיות וחילופן סרח, שבזכות ברכת יעקב לסרח בת אשר, נעשתה ההשגחה מאת ה' להשקיף על האחים במצרים, ממתי שכל אחד מהם נכנס בעשרה שערים.
וכן נרמזת שרח בשמה המקורי לאחר מכן בדילוג של שבע אותיות (מקץ מב ו) "ויוסף… המשביר לכל עם הארץ ויבֹאו אחי יוסף וישתחוו לו" כשם שקיבלה סרח החיים הנצחיים בהיותה בת שבע שנים, כן זכו האחים להחיות נפשם בתבואות מצרים.
אז התמלא יוסף התרגשות גדולה לראות את פני עשרת אחיו. ולמרות שהיה נראה שליט בבגדי מלכות, ואין מי שימרה את פיו, כי אימת מצרים עליו לכבדו ביותר, לבו דופק כשל אדם רגיש ופגיע ביותר.
ובראות יוסף את האחים עומדים לפניו, היה מתגעגע אליהם מאד במשך כל כב' השנים, ובמיוחד לבנימין אחיו הקטן כי נולדו שניהם בלבד מרחל אמם,
רק שהיה יוסף מתאפק שלא לגלות להם עדיין ועשה להם תחבולות לצער אותם, וזה כדי למרק עוונם שהורידו אותו לבור ומכרו אותו למצרים, ואכן היו מתוודים על עוונם לפני ה'. וחלילה שלא עשה זאת בגלל שנטר להם טינה על מה שעשו לו, כי היה יוסף צדיק וכבר מחל להם בלב שלם.
כבר שיוסף החל לשלוט במצרים, וכאשר חלפו כב' שנה באבלותו של יעקב, והגיעו שנות הרעב לארץ ישראל, אזלו התבואות מביתו של יעקב. אז ביקש יעקב מן האחים לרדת למצרים כדי לקנות משם מזונות כדי להחיות את כל בני ביתו, כי אז חלילה ימותו כולם ברעב.
אשר הבן השמיני של יעקב שנולד מזלפה שפחת לאה, אישר לאחים לרדת למצרים כדי ליהנות מעושרה. אשר נקרא כך משום שהיה עשיר בממון ובסחורות, שעליו נאמרה ברכת יעקב לפני מותו (ויחי מט כ) "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" היה חלקו בנחלה בצפון הארץ, הנטועה בעצי זית הנותנים שמן טוב.
ציורי תנ"ך/ יעקב ומשפחתו יורדים למצרים (c) כל הזכויות שמורות לאהובה קליין
לאחר שהאחים ירדו למצרים, לבסוף גילה להם יוסף שהוא חי והוא אחיהם, וביקש לראות את יעקב אביו.
האחים רצו לבשר ליעקב את הבשורה. רק שהיה כל אחד מהם אומר 'אני לא לוקח על עצמי את האשמה שמא יקרה משהו לאבא יעקב, שמא בצערו יתמוטט וימות' ואז תחול על אותו הבן האשמה, שבגללם גרמו לו שתסתלק ממנו השכינה שלא גילתה לו שעוד יוסף חי.
סרח בת אשר לפי שהיתה ילדה קטנה בת שבע שנים ורגילה להסתובב ביניהם, שמעה אותם מדברים על הפחדים שלהם. אז היא אומרת להם 'אני אמסור לסבא יעקב את הבשורה דרך ניגון הלב'.
היתה סרח נמצאת ליד חדרו של יעקב, ומדי פעם מזיזה את הוילון שמפריד בין החדרים כדי לראות משם את סבא יעקב. שנרמז ראשי תיבות 'סרח בת אשר' – סבא. מכיוון שנעצב אל לבו, רחמיה נכמרו עליו.
סרח נכנסה לחדר של יעקב וחיבקה אותו, והראתה לו אהבה גדולה ונישקה אותו במצחו, וצחקה לפניו, תופפה בתוף, רוקדת ושרה לפניו 'יוסף מלך במצרים, יולדו לו על ברכיים מנשה ואפרים'.
בהתחלה יעקב אבינו שומע את מה שסרח נכדתו שרה לו, ואחר כך לא שם לב לדבריה. אז שוב חוזרת סרח בניגון הלב 'יוסף מלך מצרים… מנשה ואפרים'.
באותם רגעים יעקב אבינו מקשיב לשירה וניגון של סרח, ואומר בלבו 'מה שרה נכדתי המתוקה סרח?' ומתעורר אצלו רגש בלב, והוא מרגיש שרוח הקודש חוזרת אליו. אז הוא כבר מבין את דבריה של סרח הילד הקטנה, שמנחמת אותו על אבלותו של יוסף, ועל רחל אשתו הראשונה שמתה בפרשת דרכים.
ועל שום כך נקראת סרח בשם זה: ס' של אותיות יוסף, 'רח' של אותיות רחל, שהיא ניחמה את יעקב מאבלותו על יוסף ורחל.
וכן נרמזת שרח בדילוג אותיות (ויגש מה כו) "ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מֹשל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם" אבל לסרח בת אשר כן האמין שיוסף חי ואינו צריך להתאבל עליו עוד.
יעקב אבינו יוצא מפתח חדר ההתבודדות שלו שבאוהל אל סלון האוהל, ושם את ידו על ראשה של סרח בת אשר ובירך אותה 'את תחיי לנצח בגלל הבשורה הטובה שאמרת לי ורוח הקודש שהחייתה אותי, ותמשיכי לבשר בשורות טובות וגאולה לעם ישראל לדור ודור'. וכשם ששימחה סרח את יעקב אבינו, כן תוכל להמשיך לשמח לב האנשים בבשורות טובות.
כי שלושת האבות היו נביאים שראו ברוח הקודש מקצה העולם ועד קצה העולם. אך לפי שהיה יעקב שרוי בעצב ויגון במשך כב' שנים, הוא איבד את רוח הקודש והנבואה שלו, ולכן הוא הודה לסרח שבזכותה חזרה השכינה לשרות בו.
לכן זכתה סרח בת אשר להכנס בחיים לגן עדן. ועליה נאמר:
(מסכת כלה כג) 'שבעה נכנסו לגן עדן בחייהם: סרח בת אשר ובתיה בת פרעה, אליעזר עבד אברהם, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, יעבץ ובן בנו של רבי יהודה הנשיא'.
נכנסה סרח עם תוף קטן בתוך האוהל ובידיה הקטנות מתופפת ושרה לו ורוקדת לפניו ברגליה היחפות, וצלילי מנגינה עריבים ונעימים נשמעים בכל האוהל, ניגון של הנשמה, ניגון של הלב 'מנשה ואפרים, יוסף מלך מצרים'.
לדעת אלו האומרים שהיתה מתופפת בפח, הם סוברים שאז בתקופת קדם לא היו כלי נגינה משוכללים כגון כינור ונבל נפוצים כל כך, אלא בתקופה מאוחרת יותר כגון אצל דוד המלך, שנאמר אצלו (שמואל א יט ט) "ודוד מנגן ביד".
וגם איך יתכן שילדה קטנה תדע לנגן בכינור? לכן נראה יותר שהיא לקחה פח שמן שבו היו רגילים לשים שמן זית שהיו נוהגים להדליק בו את הנר, או פח שהיו נוהגים לכבוש בו חמוצים, ועדיין בגלל כישרונה של סרח בת אשר, היה התיפוף מוציא צלילים יפים ונעימים לאוזן השומע, יחד עם קולה הערב שנשמע כקול שירת המלאכים ליעקב, עד שהתעוררה בו רוח הקודש.
ולדעת האומרים שהיתה מנגנת בכינור, יוכיח המקרא המוקדם על בנו של למך (כא) "ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב" שכבר מתקופת למך הוא המציא את כלי הנגינה בחוכמת ה' שניתנה בו, כדי לזמר ולשיר עבור האנשים כדי לשמח לבם בשמחה של מצווה, כגון ברית מילה או נישואין.
'סרח' ראשי תיבות סעודת ראש חודש. מלמד שבכל ראש חודש אנחנו צריכים לאכול סעודה ולהדליק נר לכבוד סרח בת אשר, וקוראים לה שתבוא ותתן ברכה ותאיר את הבית, כשם שהיתה מתברכת באוהל יעקב. והיא נצטוותה לבוא כי היא קיבלה ברכה מיעקב אבינו לחיות חיי נצח ולבשר בשורות טובות.
ביקש יוסף מן האחים להביא את יעקב יחד עם כל בני ביתו למצרים (ויגש מו כז) "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים נפש" כאשר סרח בת אשר משלימה לשבעים נפש היורדים למצרים, שנחשבים במספר זה תחילת אומת ישראל, להתקיים בתולדותיהם גזירת השעבוד לאחר מכן.
אז הגיע משה רבנו לגאול את ישראל בציווי ה', והלך יחד עם אהרן אחיו לפרעה והשרים המצרים בארמון להראות להם אותות ומופתים. ולפי שבתחילה היו זקני ישראל בספק אם משה אכן גואל בשליחות ה', הלכו אל סרח בת אשר לשאול אותה אם אמת הדבר.
לפי שהיה ידוע להם שהיא נכדתו של יעקב אבינו, שהיתה מופלגת בשנים ונשארה משבעים יורדי מצרים שבדור הקודם, וקיבלה מיעקב סימן הגאולה כאשר יתקיים.
וכשאמרו לה שאותו האיש תלה המופתים בקב"ה, והזכיר שבועת יוסף לאחים (ויחי נ כה) "פקֹד יפקֹד אלהים אתכם" שהיא שבועה שניתנה לאברהם (לך לך טו יג) "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" אברהם מסר אותה ליצחק שמסר ליעקב שמסר לאחים, ואשר מסר השבועה וסימן הגאולה לסרח בתו, כי בטח בחוכמתה.
אז אישרה להם סרח שמשה הוא המושיע של ישראל ויש להם להאמין בו, ויעשו ככל אשר יגיד להם.
היו המצרים יודעים את תבונתו של יוסף וסגולתם של ישראל במצרים, שבזכות ברכת יעקב לפרעה, עלה הנילוס לרגליו בכל מקום שנכנס אליו, וכן בזכות יוסף הבן שלו שהיה צדיק יסוד עולם שבזכותו השפיע להם שפע רב.
ולכן לאחר שמת יוסף במצרים, קברו את עצמותיו בקבר עשוי לוחות ברזל כדי שישקע עמוק בנילוס עד שהגיע לתחתיתו, כמו שכתוב (ויחי נ כו) "ויישם בארון במצרים" כדי שהנילוס יתברך וישקה את שדותיהם.
ובזה סברו שלא יוכלו ישראל להוציאו משם לעולם, ותמיד תשאר ברכת יוסף במצרים להחיות אותם.
משה רבנו ידע שלא יוכל להוציא את ישראל ממצרים עד שיוציא גם את עצמות יוסף מהנילוס, בגלל שבועת יוסף את האחים (ויחי נ כה) "פקֹד יפקֹד אלהים אתכם" אתם תזכו לגאולה לאחר השעבוד, בתנאי שתקיימו "והעליתם את עצמותי מזה" כדי שלא יעשוהו המצרים אלוה עליהם חלילה.
(סוטה יג.) אלא משה רבנו לא ידע היכן קבור ארונו של יוסף בנילוס. לכן ידע לפנות אלא לא אחרת מאשר סרח בת אשר, והיא גילתה לו שראתה היכן המצרים השליכו את ארון יוסף בנילוס.
אז עמד משה על שפת הנילוס ואמר: יוסף, הגיע עת הגאולה לישראל. ואין השכינה ועניי הכבוד שמלווים את ישראל מתעכבים אלא בגללך. אם אתה מתגלה- מוטב, ואם לאו- אנו פטורים משבועתך. מיד עלה ארונו של יוסף למעלה ויצאו עמו ישראל ממצרים דרך ים סוף.
אז עם ישראל נושא את ארון יוסף יחד עם ארון ה', והיו שואלים 'מה זכותו של יוסף המוטל מת בארונו להלך יחד עם ארון ה' הקדוש?'. והיו משיבים 'יוסף הצדיק המונח בארון זה, קיים את התורה המונחת בארון זה'.
וכן נשא עם ישראל את ארונו של יוסף בכוח סרח בת אשר ובכוח המלאכים הקדושים, מימינה המלאך מיכאל שר החסד ומשמאלה המלאך גבריאל שר הגבורה.
וכשסיימו ישראל לבסוף לחצות את הנילוס והגיעו לשפת הים, מרים הנביאה לקחה את התוף וקראה לכל הנשים לרקוד יחד עמה ולשיר, להודות ולהלל לקב"ה. וכל הבנות והנשים יחד עם סרח בת אשר יוצאות אחריה במחול. שכתוב (בשלח טו כ) "ותקח מרים הנביאה… את התוף בידה, ותצאן כלו הנשים בתֻפים ובמחולות" (רש"י) לפי שהיו צדיקות והאמינו שעתידים ישראל להגאל, הוציאו תופים ממצרים, והיו יודעות שעתידות לתופף בהן.
ציורי תנ"ך/ מרים הנביאה והנשים יצאו במחולות (c) כל הזכויות שמורות לאהובה קליין
באותו הרגע זכו כל הנשים הצדקניות לראות את האור הגנוז ולהשיג בעולמות הגבוהים של גן עדן, כאשר העולם הגבוה ביותר קיבלה סרח בת אשר. עולם של סגולה, עולם של גאולה, עולם של בשורות טובות, והיא חיה שם בגן עדן כל ימיה.
ולכן בראש חודש כל איש או אשה שמדליקים נר לכבוד סרח בת אשר ומזכירים אותה, היא יורדת אליהם ומברכת אותם בבשורות טובות.
לאחר המלחמה בין צבא דוד המלך לבין אנשי אבשלום שמרד בו, נהרג אבשלום ופסק המרד. דוד היה באותו הזמן בעבר הירדן המזרחי שהוא נחלת שניים וחצי השבטים, שהם ראובן, גד וחצי שבט המנשה. לאחר מכן דוד המלך חצה לעבר הירדן המערבי יחד עם אנשיו משבט יהודה.
עשרת שבטי ישראל ראו בכך עלבון שדוד המלך מעדיף להיות עם שבטו מאשר איתם, שכביכול הם אינם שייכים לו עוד, ובאו בטענות ומחלוקת שאיך עזב אותם והעדיף את שבטו על פניהם.
שבע בן בכרי משבט בנימין מנצל הזדמנות זו וקורא תיגר ומוביל למרד בדוד. הוא מגייס את כל עשרת שבטי ישראל להיות יחד עמו כדי שימלוך עליהם במקום דוד.
יואב בן צרויה שר צבא דוד יצא עליו למלחמה עם שבט יהודה והגיע לעיר בה הוא התבצר. העיר היתה שייכת לשבט בנימין ונקראה אבלה בית המעכה, שם בנה שבע בן בכרי מבצר להתגונן מפניו.
יואב שר הצבא צר על העיר ושפך עפר ואבנים כדי לעלות על החומה ולהכות בעיר.
(שמואל ב כ טז) "ותקרא אשה חכמה מן העיר" אז הגיעה אשה חכמה בשם סרח בת אשר, נכדתו של יעקב אבינו, שעדיין נשארה בחיים בגלל ברכתו עליה. סרח בת אשר עומדת מעל החומה ומבקשת מאנשי העיר לקרוא אל יואב כדי לדבר עמו. יואב הגיע לשמוע את דברי סרח.
סרח מוכיחה אותו בדברי חוכמה 'אני שמעתי הלכה ממשה רבנו (דברים כ י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" שקודם שיוצאים למלחמה על עיר, יש לבקש שלום עמם. ואיך אתה יואב בהיותך תלמיד חכם גדול לא נוהג כפי שכתוב בתורה?'.
כן אומרת לו סרח (כ יט) "אנכי שלֻמי אמוני ישראל" (רש"י) 'אני מבני העיר ששלמים בנאמנותם לדוד המלך ועם ישראל',
וכן רומזת לו 'אני זו שהגדתי ליעקב שנקרא בשמו השני ישראל, כמו שנאמר (וישלח לב כט) "ויאמר לא יעקב יֵאָמר עוד שמך כי אם ישראל" שעוד יוסף חי. ופעם שניה שגיליתי למשה רבנו את ארון יוסף בנילוס, ובזה השלמתי גאולת ישראל שהתעכבה בגללו'.
יואב מסכים עם סרח בת אשר, ודורש שאנשי העיר יסגירו לידו את שבע בן בכרי, ואז יעזוב מלהלחם עמם.
סרח בחוכמתה יודעת שאם אכן תמסור את שבע בן בכרי לידיו בעודו חי, הוא ינקום באנשי העיר. הוא ילשין עליהם שהם סייעו לו למרוד בדוד המלך בזה שהחביאו אותו אצלם, ואז דינם למיתה כמותו.
לכן היא מזהירה את אנשי העיר מפניו, והם עורפים את ראשו ומשליכים מעל החומה לעבר יואב.
על שום שהיתה העיר של שבט בנימין יכולה להיות אבלה על מיתתם ביד יואב, אם לא סרח בת אשר שהצילה אותם.
ומעכה על שום שמעכו וכרתו ראשו של שבע בן בכרי
בתחילת המאה השישית שלט רודן ושליט בפרס בשם עבאס הראשון. הוא החל להטיל מסים כבדים על היהודים ובכל פעם היה גוזר עליהם גזירות קשות ורוצה להרוג בהם.
יום אחד יצא המלך להרים שבשדות לצוד ציד, וראה איילה יפיפייה שעומדת ומביטה בו.
השליט שהיתה גאוותו גדולה שיודע לצוד ואין מי אשר נמלט מפניו, רדף אחרי האיילה וירה לעברה חיצים. הוא היה בטוח שבעוד רגע הוא יפגע בה בהיותו מלומד לקלוע תמיד למטרה. אלא שלמרות הכל הוא היה מחטיא שוב ושוב. ומכיוון שהיתה האיילה זריזה, היתה נמלטת מפנו ומתרחקת עד שהיתה נעלמת מעיניו, ושוב חוזרת לאחור כדי שימשיך לרדוף אחריה.
השליט הפרסי לא התייאש והיה ממשיך לרדוף אחרי אותה איילה, עד שהוליכה אותו אל תוך מערה בהר. אז השליט שמח בלבו ואמר 'זהו, עכשיו האיילה נכלאה ואני אתפוס אותה', אך ברגע שהוא נכנס שם, המערה נסגרה עליו במפולת של אבנים. חשיכה גדולה היתה בתוך המערה.
אלא שמתוך החשיכה נגלה אליו אור גדול שיצא מכיוון אותה איילה, שלפתע הפכה לדמות אשה יפיפייה עם הילה בוהקת שמביטה לעברו. המלך התחלחל ולבו קפא מרוב אימה.
האשה החלה לדבר מולו: 'אני היא סרח בת אשר נכדתו של יעקב אבינו, אשר ממנו תולדות אומת ישראל. אם לא תבטל את הגזירות שגזרת על היהודים ותתן להם חופש מהגזירות הקשות, סופך למות בתוך המערה'.
הרודן הפרסי הבטיח לסרח בת אשר שלא יעשה עוד רעה ליהודים. לקח זמן לשליט לחזור לעצמו ולהבין שאיך זה יכול להיות שהאיילה נהפכה פתאום לאשה שמדברת אתו, עד שהסכים עמה.
אז נעלמה ממנו סרח בת אשר והמערה נפתחה בדרך נס, שהיו האבנים זזות ממקומן. המלך יצא מפתח המערה וחזר לארמון וביטל את הגזירות מן היהודים.
ומאז ועד היום כל היהודים בפרס הולכים למערה הזו להתפלל ולבקש סגולות, רחמים ובריאות מסרח בת אשר. כי המערה הזו הפכה להיות מקום קדוש. וכן באיספהאן ישנו ציון לקברה שהולכים לשם ומתפללים ורואים ישועות עד היום הזה.