שמע יעקב אבינו דיבור הכחשה בשלב ראשון בסולם הדיבור.
שאל יעקב אבינו את המלאך הממונה על דיבור: 'מהו התנאי שיהיה האדם זוכה לשמוע דיבור של הקב"ה?'
השיב לו המלאך הממונה על דיבור: 'אם חלילה לא יתוודה על חטאיו לפני ה', אלא יוציא דיבור הכחשה מפיו, תברח ממנו השכינה מלדבר עמו'.
שאל יעקב את המלאך הממונה על דיבור: 'והיכן כתוב זאת בתורה?'
ענה לו המלאך הממונה על דיבור: אדם הראשון לאחר שהפר ציווי של הקב"ה ואכל מעץ הדעת טוב ורע, שאל אותו הקב"ה אם אכל מן העץ. אז במקום שיהיה מתוודה על חטאו, הכחיש המעשה הרע שעשה ותלה את האשמה באשתו (יב) "ויאמר האדם– האשה אשרי נתת עמדי, היא נתנה אלי מן העץ ואוכל" מצא לו היתר לסבור שלא הוא עצמו קטף מן העץ אלא חוה אשתו, והיא זו שנתנה לו לאכול ואף פיתתה אותו, שאז כביכול היא אשמה ולא הוא.
וכן חטאה חוה גם היא בדיבור הכחשה לפני הקב"ה (יג) "ויאמר ה' אלֹהים לאשה– מה זאת עשית?! ותאמר האשה– הנחש השיאני ואוכל" מצאה לה היתר לסבור שהנחש הוא זה שהסית אותה לאכול מעץ הדעת, והיא עצמה נקיה מחטא.
ציורי תנ"ך/ הנחש וחוה בגן עדן (c) כל הזכויות שמורות לאהובה קליין
שאל יעקב אבינו את המלאך הממונה על הדיבור: 'איך מתבטאת נפילת האדם שמכחיש בדיבור?'
השיב לו המלאך הממונה על דיבור:
אם שני אנשים מתווכחים ומדברים רע אחד על השני, הם יוצרים חורים בהילה שהיא השדה האנרגטי שלהם. הוא מרגיז אותה והיא כועסת עליו ואומרת שהוא זה שצריך להתנצל. וככל שהוויכוח והריב נמשך, החורים בהילה של שניהם גדלים וגדלים, עד שחלילה הם נפגעים בבריאות שלהם שבאה דרך אנרגיה שעוטפת אותם.
כי ההילה של השדה האנרגטי של האדם הוא כמו בגד שעוטף ומזין אותו באנרגיה חיובית ששומרת על בריאותו.
כן האשימו אדם הראשון וחוה אשתו זה את זה. כל אחד ניסה להפיל אחד את השני בבור של החטא. עד שהחורים בהילה של שניהם גדלו והפכו לבור ליפול בו.
אלא שטוב היה לאדם וחוה להתוודות על חטאם בראשי תיבות דיבור: 'די היה לנו לדבר רע אחד על השני, שלפיכך נפער לנו בור ליפול בו'. והבור הוא החור בהילה שהוא כתונת אור שהתעטפו בהם בתחילה, והיתה מאירה להם ביותר.
אך בגלל דיבור רע שהוציאו מפיהם זה על זה, פרמו את החוטים של כתונת האור שהיתה בגד המאיר לנשמתם.
(ג) "ויאמר אלֹהים– יהיה יאור" הקב"ה בורא לכל דיבור טוב מלאך טוב שמאיר את הדיבור לפני הקב"ה. האדם בורא לעצמו אור בהילה הרוחנית שלו, להיות מתעטף בכתונת אור. וזה כפי שבתחילה נברא אדם הראשון מתעטף בכתונת אור.
אבל לאחר שחטא אדם הראשון, נחסרה ממנו ונשאר בכתונת עור גשמית וחשוכה, שכתוב (בראשית ג כא) "ויעש ה' אלקים לאדם. ולאשתו. כתנות עור וילבשם" עור מלשון עיוור ובהיפוך אותיות 'רוע'. האדם עיוור מלראות את המלאכים הממונים על הדיבור ואז הוא מתיר לעצמו לדבר רע.
"וילבשם" כל דיבור של מילה מתלבשת במלאך אחד שנברא ונעשה עבורה להוליך אותו ליעדו. ואז נחשב לנפש האדם עצמו להתלבש בדיבור של עצמו, להיות כתונת עור חשוכה וריקה מן האור.
שנאמר "וחושך על פני תהום" המילים הרעות שהאדם מוציא מהפה, מפילות את נפשו לעמקי התהום החשוכה.
תהום מלשון מהומה. בזה שהאדם מדבר רע הוא עושה מהומה וריב עם בני האדם. ואז המלאכים הממונים על הדיבור הרע מקטרגים עליו לפני הקב"ה לעשות לו מהומה ודין.
שאל יעקב אבינו את המלאך הממונה על דיבור: 'איך אפשר לצאת מן הבור?'
השיב לו המלאך הממונה על דיבור:
טוב היה לאדם הראשון וחוה לקחת אחריות על עצמם ולא להאשים אחד את השני. היה לאדם הראשון להתחרט מיד, על המילים הרעות שהוציא מהפה.
היה לו לומר בהתבודדות עם הקב"ה 'חטאתי בכסילותי, הסר מעלי את הדיבור הרע' שהתלבש בי בכתונת עור, שהיא ההילה של הנפש. וגם האשה היתה צריכה להתוודות ולומר 'גם אני גם דיברתי לא יפה, טעיתי, אני מצטערת, אני חוזרת בי'.
אז כנגד הדיבור הטוב היו יוצרים חוטים לתפור את החור בהילה של הבגד הרוחני, וחוזרים ללבוש כתנות אור כפי שהיה בתחילה. אז אותיות 'לבש' של "ילבשם" היו מתהפכות ל'שלב' של סולם לצאת מתוך הבור של דיבור רע שחפרו לעצמם.
