ראה יעקב אבינו בחלומו בשלב שביעי בסולם הצמחים את עלי דפנה.
שאל יעקב אבינו את המלאך הממונה על צמחים: 'צמח עלי דפנה מה הסגולות שיכולה לתת לי?'
השיב לו המלאך הממונה על צמחים:
צמח עלי דפנה מאזן את רמת הסוכר בדם, בזה שמאזן את האינסולין בדם. האינסולין מכניס את הסוכר לתאים, ובמצב של סוכרת אין מספיק אינסולין להכניס את הסוכר ואז הוא מצטבר בדם.
כמו כן נותן ריח טוב בתבשילים ובפינות הבית.
שאל יעקב אבינו את המלאך הממונה על צמחים: 'ומה התנאי שיחולו הסגולות של עלי דפנה?'
השיב לו המלאך הממונה על צמחים:
כאשר האדם חוסם את עצמו מלדבר דברים טובים על האחר, אז הוא אומר לשון הרע. לשון הרע היא פריצת גדר, כאשר הגדר הוא השפתיים.
ובכך הוא גורם לאדם האחר להעלב ולכעוס עליו בלבו. הכעס מביא לסוכרת שהיא מלשון סכר. אז העלבון והכעס מצטברים זה על זה ולא זורמים ומשתחררים הלאה.
ועל זה נאמר (משלי יח כא) "מוות וחיים 'ביד לשון" הלשון גורמת להחיות או להמית את האדם. כשם שהלשון מכניסה את המאכל לפה כדי להחיות את האיברים בגוף, כן האינסולין מכניס את הסוכר לתאים כדי להחיות אותם.
כאשר האדם פורץ את הסכר שהוא השפתיים שלו על האחר, הוא גורם לתאים בגוף להחסם. שאז הם לא מקבלים את האינסולין שמכניס סוכר שאמור להחיות אותם.
ולכן אם הוא נשמר מלשון הרע, הוא ראוי לסגולת עלי דפנה לחול בו.
שאל יעקב את המלאך הממונה על צמחים: 'ואיך השם של עלי דפנה ניכר בדברי חוכמה אלו?'
השיב לו המלאך הממונה על צמחים:
משום כך עלי דפנה נקראים מלשון 'עלה בדופן התא'– שהוא האינסולין שמכניס את הסוכר בתאים. ובכך מעלה את אנרגיית החיים להם הם זקוקים לצורך חילוף חומרים תקין.
וכן הוסיף המלאך הממונה על צמחים ואמר ליעקב:
שאם האדם ישמור את עצמו מלדבר לשון הרע, יהיו מתקיימות בו האותיות דפנה:
ד– ארבע רוחות השמים. יזכה שייאספו אליו מלאכים מד' רוחות השמים להעלות את דיבורו להיכל הקדוש ברקיע העליון, ויהיו מסנגרים עליו לפני הקב"ה.
פ– פה של הקב"ה. אז פיו של הקב"ה ידון אותו לכף זכות.
נ– נשמה. יהיה זוכה בנשמה טהורה בזכות דברים טובים שמוציא בלשונו.
ה– הולדה מחדש. יהיה מקבל אנרגיית נעורים ויהיה נחשב לו להוולד מחדש, כנגד הסוכר שמחיה את התאים בגוף.
וכן הוסיף המלאך הממונה על צמחים ואמר ליעקב:
'ומשום כך עלי דפנה נותנים לאדם שלווה ונחת רוח 'לנוח על עלי הדפנה'.
כי אם לא יגיד לשון הרע על האחר, כולם יאהבו אותו ויסייעו לו להגיע ליעדו בחיים.
שאל יעקב אבינו את המלאך הממונה על צמחים: 'איך אדע אם אני ראוי שסגולות הריפוי של עלי דפנה יחולו בי?'
אמר לו המלאך הממונה על צמחים:
שכבר כתוב (תולדות כה כט) "ויזד יעקב נזיד" יום אבלו של אברהם היה, והיה מנחם האבלים בתבשיל עדשים. ולפי שעתיד עשיו לחזור מן השדה עייף ורעב, ידע יעקב שיוותר עשיו באותו הרגע על בכורתו תמורת התבשיל.
(ל) "ויאמר עשו אל יעקב 'הלעיטני נא' מן האדֹם האדֹם הזהו כי עיף אנֹכי" לפי שראה עשיו התבשיל האדום, התמלא בתאוות אכילה. לכן ביקש מיעקב שישפוך לתוך פיו הרבה מן התבשיל.
(לד) "ויאכל וישת" עד שהשביע רעבונו הזמני ונח לו על עלי הדפנה "ויקם וילך" קם משינתו העריבה בבוקר והמשיך ללכת לשדה לצוד החיות לאכול מבשרן.
וזה כנגד אינסולין שמכניס את הסוכר בתאים, בעקבות המאכלים שאדם מכניס לתוך פיו. ובריבוי המאכלים מפר את האיזון בין האינסולין לסוכר.
ביקש עשיו להחיות את גופו במאכלים דשנים, במקום להחיות את נשמתו בבכורה שהיא עבודת הבכורות הרוחנית. שאז ויתר עשיו על סגולות עלי דפנה, שהם (משלי כ כז) "נר ה' נשמת אדם" להאכיל את הנשמה הקדושה מפיו של הקב"ה, שאז הנשמה היא זו שנחה על עלי הדפנה של השכינה.
ולפי שלא נהג יעקב כעשיו, היה ראוי לסגולות עלי דפנה.
שמח יעקב בדברי החוכמה על עלי דפנה, שזכה שלא להיות נעלב וכועס מדברי האחר, וסופו לנוח על עלי הדפנה ולקבל מסגולותיה.
